רש"ש על קידושין ס״ג

1 רש"י ד"ה בלוקח עבד. דאי בשחררו כו' לא ק"ל קרא עבד. ואע"ג דמסקינן בגיטין מב דר"ל עבדי שהיה כבר. היינו דוקא בשעת שחרורו אבל אח"כ לא א"נ דוקא בלשון בנ"א אמר שם והכא דייק רש"י לומר לא ק"ל קרא. אמנם יל"פ דאי בשחררו פשיטא:

2 רש"י ד"ה שמא. יותר מן הראוי לו יותר ממה כו'. כצ"ל בלא ו':

3 בא"ד אע"ג דלא באה לעולם כו'. מה שהקשה בהגהת הב"ח דלפרש"י בכתובות משמע דאי הוה ס"ל לשמואל כר"ע לא הוה קשה מהא דפסק שם כריו"ח הסנדלר דאין אדם מקדיש דשלב"ל תמוה דהרי רש"י פי' שם והשתא נמי הוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם ע"ש:

4 תד"ה כגון דכתב ליה. כצ"ל:

5 בא"ד ואם ל"א מעכשיו אם נתקרע כו'. כצ"ל ותיבות ה"א למחוק. או דצ"ל הא בלא הקווין המורין שהוא ר"ת:

6 בא"ד להכי נקט כו' אפי' נקרע השטר והיינו כשא"ל מעכשיו. לכאורה תמוה דאיך יחול הקנין או השחרור מעתה שאינו עדיין ברשותו. ואולי הואיל דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע וע"כ מטעמא דחזינן מה שבכח כאילו הוא בפועל דומה להא דס"ל לר"ש בב"ק עו ב כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי ובכתובות ר"ד נא כל העומד לגזוז כגזוז דמי ועיין שם בתוס'. ולכן יכול לחול הקנין גם מעתה:

7 בא"ד וצריך לעשות קנין אחר השחרור. נראה דצריך להיות קנין ושחרור אחר:

8 בא"ד מ"מ כשפודהו או קונהו כו'. כצ"ל וכ"ה ברש"ל. ופי' כשפודהו היינו כשנשבה ופודהו מיד השבאים ופי' הרש"ל בזה הוא דחוק:

9 בסה"ד דשמא ע"מ מהני אפי' לריו"ח כו'. תמוה דמעכשיו וע"מ ודאי מהני דע"מ לא גרע מאם ותנן בגיטין עב מעכשיו אם מתי ה"ז גט וע"ש עד בסוגיא דפלוגתת ר"ה ור"י:

10 תד"ה ה"ג. ול"ג שאיני עושה. נראה דכוונו בזה למש"כ הר"ן בנדרים יד ב במשנת קונם שאני ישן ע"ש. ומש"כ תו כיון דמשועבד כו' הוא לנתינת טעם על המשנה ודלא כרש"א:

11 במשנה דבר עליה לשלטון כו' מקודשת. וכ' התוי"ט מסיים הרמב"ם והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא כו' דתני אם דבר כו' כדרך המדברים כו'. ותימה דאדרבה מהתוספתא משמע דאם רק דבר כדרך המדברים אע"פ שלא נעתר לדבריו ולא מלא בקשתו מקודשת. ועיינתי ברמב"ם שם וראיתי שלא כתב כן אלא במקדש בשכר שידבר כו' דאינה מקודשת. ושם שפיר נקט כן לרבותא:

12 גמרא וכ"ת ה"נ בדיהיב לה ש"פ והא בשכר קאמר. והא דל"פ א"כ רישא נמי. די"ל דס"ל דהמקדש במלוה ופרוטה דעתי' אמלוה וסיפא מיירי בע"מ. או דניחא ליה למיפרך מגופה:

13 גמרא כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כ"ה כו'. עי' בתור"ע מה שהקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:

14 רש"י בסה"ע ד"ה אבל חוששין שמא שומא כו'. לישנא דחוששין שמא אינו מדוייק לכאורה. אך מצינו לישנא דחוששין לקולא. עי' ברא"ש פ"ד דגיטין סי' ל"א:

15 ת"י ד"ה ולא לעונשין. תימה כו' לא פליג אמתניתין כו'. ישוב המהרש"א בזה תמוה דהא הא דר"ח בבני זה בן ט' כו' נמי לאו בנשואין הוא:

16 תד"ה בני בדף הסמוך. אבל אין אנו יודעים אם הי' לו שנים באותו הזמן. ר"ל דעכשיו בדקוהו דאית ליה שערות ולכן יש לנו לומר דאותן שערות ה"ל ג"כ בהיותו בן י"ג וכדאמר רב לקמן עט הרי היא בוגרת לפנינו. והכא איכא נמי חזקה דרבא בנדה מו רק לא ידענו אם היה באותו זמן בן י"ג רק עפ"י אביו. ומש"כ או סמנים היינו כגון אם האב ג"כ א"י שניו שהי' באותו זמן אך אומר שהביא אז סמנים והמה לבדם מועילים לשיטה זו: